זה קורה לי בצילומים.
אני מעמידה את המשפחה,
מגלגלת כמה בדיחות
לאנרגיות טובות,
ואז מקליקה ומקליקה..
עוד תמונה
ועוד אחת..
ובאלי רק לצרוח!
התמונות שיוצאות
פשוט משגעות.
ואיך אפשר שלא לצרוח?
במשפחה של גדולים –
יש זמן להצטווח.
(ביטוי שהכרתי מהמורה לספרות)
והמיתרים בפעילות שיא.
ועם קטנטנים.. בכלל שיגעון!
זה כזה ממיס
שלא יכולה להפסיק לצלם.
למה אני מספרת לכם
על הצרחות שלי?
(פיוווו בושות! לא לרכל עלי בבקשה:)
כי אני שומעת:
“עזבי אותך, אני שמנה, קודם דיאטה”
“מחכה לשמש לתפוס צבע ונדבר”
“אחרי הלידה לא חזרתי לעצמי, הלוואי צילומים”
“כל הילדים יצאו כמו חמותי, אין מה לתעד”
ועוד ועוד..
עכשיו
ברגע הזה בדיוק!
זה הזמן הכי טוב
לתת למצלמה להכיר לכם
את עצמכם מזווית אחרת.
בלוקיישן וקומפוזיציה
שתגרום לכם
לצרוח בעצמכם
על היופי שאתם!
אז די עם התירוצים!
וכל המשפטים המורידים,
המתסכלים
והממורמרים!!
תסכימי לעצמך
להתבונן ביופי שלכם כמשפחה.
אתם יפים ומיוחדים כבר עכשיו
ולא צריך לחכות לסיבה \ לטיימינג
שיצדיק את זה.
כי הרגע הזה,
לא יחזור.
הפנים המתוקות והצעירות
של הזאטוטים
יהפכו לבוגרים וגדולים!
ואת כבר תשכחי איך הם היו ילדים…
תגידי,
ההודעה עם הצרחה הבאה
תהיה שלך?
