טסתי להודו.

זה היה אחרי שנה שלישית לתואר הראשון

ואחרי שנת הדרכה בסמינר.

ההדרכה, הלימודים וההתנסות החינוכית

גיבשו בתוכי אידיאולוגיה והשקפה

בכל הקשור לילדים.

להודו הגעתי כגננת לילדי השלוחים.

המקום היה חדש עבורי

ועבורם מקום שמתחדש – אחרי שבקורונה (שנתיים) הבית חב״ד לא היה פעיל..

אני זוכרת שהייתי אמורה ללכת עם הילדים ברחובות,

לא היתה שם מדרכה ומכוניות נסעו מאוד קרוב אלינו..

בהתחלה ניסיתי להגיד לילדים:

“זהירות!”

אבל זה לא עבד.

הלב שלי דפק

ופחדתי לשלומם…!

חשבתי על זה..

והבנתי

שעלי לתת כלים לילדים

שבעזרתם יבינו ויכירו את העולם –

רחובות הודו..

למרות החיסרון

במדרכות ובכללי נסיעה ברורים.

הנחלתי את הכלל:

כשהולכים ברחוב נותנים יד לעגלה

רק מהצד הפנימי,

אני הגבול (הכי קרובה למכוניות)

ואפחד לא עובר אותי!

(גם אם עומדים מאחורי)

זה היה כלל מספיק ברור שהיה אפשר

להבין ולקיים אותו. 

ילדים

לא נולדים עם הידע איך להתנהג.

זה אנחנו המבוגרים

שיכולים ללמד אותם את העולם

להסביר, להגדיר

ולהיות שם עבורם..

עם סבלנות

לתהליך הלמידה..

הם באמת רוצים ללמוד.

“להתנהג יפה!”

זו אמירה כללית שלא אומרת לילד מה לעשות.

“לשבת בשקט כשסבא מדבר בשולחן שבת”

זה הרבה יותר מפורט ומניח את הדעת.

תסבירו בצורה ברורה,

תפרטו את הידע שלכם

כאנשים בוגרים שכבר למדו את העולם –

ולהם – יהיו את הכלים לצעוד, לגדול ולהיות

כמו האנשים

שאתם.